איך ענוותנותו של רבי זכריה החריבה את המקדש?

בהנחה שסיפור "קמצא ובר קמצא" מוכר לכולנו, נעיין במסר המרכזי שחז"ל רוצים ללמד אותנו.

מהי הביקורת רבי זכריה? בואו ונעיין במעשה, מה בדיוק רבי זכריה עושה.

בהקשר שלנו חשוב להדגיש שהסיפור מסופר בבבלי וגם בירושלמי. האמת לא בדיוק בירושלמי, אלא במדרש איכה רבה, אבל צריך לדעת שהמדרש הוא מתורתם של חכמי הירושלמי. ויש הבדל בין שני הסיפורים, מהו חלקו של רבי זכריה בסיפור.

בבבלי (גיטין נה), רבי זכריה מופיע בסוף הסיפור, כאשר הוא מתעקש על שורת הדין, ולא מתפשר לא על הקרבת קרבן עם מום נסתר מפני שלום מלכות, וכן אינו מוכן להרוג את בר קמצא, כדי שלא ילך וילשין, כי הטלת מום אינה עוון מיתה. בבבלי אומרים - ההתעקשות הזאת, שרבי זכריה לא מוכן לקום ולעשות מעשה חריג, כדי להציל את ירושלים, שרפה את ההיכל.

במדרש זה אחרת לגמרי (איכ"ר ד ג). אין דיון בכלל לגבי ההקרבה. זה ברור שאנחנו לא מקריבים קרבן בעל מום. במדרש מבינים שאם העסק רקוב מבפנים, כמו שרואים בתחילת הסיפור, במה שקרה באותה סעודה, שום טקטיקה והוראת שעה לא תציל את העניין.

בבבלי לא מבקרים את חוסר המחאה של חכמים על הוצאתו של בר קמצא מהסעודה. הוא היה רשע גדול, כפי שרואים מהמשך הסיפור, וכנראה זו הסיבה שמוציאים אותו משם, ובאמת מאוד לא מתאים לחכמי ישראל לשבת איתו בסעודה (עי' חידושי חתם סופר שם).

לעומת זאת, במדרש הבעיה של רבי זכריה נמצאת במה שקרה בסעודה. הוא זה שלא מיחה בבעל הסעודה, והניח לו לגרש משם את בר קמצא, לעיני כל ישראל ולעיני זקני העדה. נכון, בר קמצא הוא רשע, אבל עכשיו הוא מתחנן על נפשו, מי יודע אולי ישוב דווקא מתוך אותה סעודה, בה הוא נמצא בחסד, כשישמע את החכמים וישב ביניהם. אולי יש כאן הזדמנות ולא רק בעיה.

במדרש אומרים שאם רבי זכריה היה אומר לבעל הסעודה להניח לבר קמצא להשאר שם, הוא היה שומע לו, ולכן נענשו על חוסר המחאה. "היה ספק בידו למחות ולא מיחה". התוספתא (שבת יז) קושרת בין חוסר המחאה של רבי זכריה באותה סעודה, לבין מנהגו שלא להניח על שולחנו מקליפות מאכלו כלל, אלא לזרקם מיד לאחריו. רבי זכריה לא יכול לסבול כלל קליפות על שולחנו - גם לא בדמות אנשים.

נראה ששורש הדיון כאן הוא שבגלות אין לנו את הכח לקרב ולתקן מציאות כגון בר קמצא, ובאמת יש להתרחק ממנו וכיוצא בו, ככל האפשר. לכן רבנן לא מתערבים, ואולי אפילו דווקא מפניהם מחליט בעל הסעודה שלא מתאים שבר קמצא ישב שם.

צריך ללמוד מהבבלי את הזהירות מלהתקרב לרישעה. אבל בארץ ישראל נדרש מאיתנו לחפש את הקירוב, מתוך מגמה לגלות את הטוב שבכל רשע, ועל ידי כך הרשעה כעשן תכלה. במהרה בימינו.

שבת שלום, ושנזכה לבניין ירושלים והמקדש!